הסבלנות פקעה

הקול קר, וגם העיניים. אין חיבוק, חיוך, ליטוף.
הדמעות זולגות בשקט.
ממילא זה שקוף.

האמונה זולגת מבין האצבעות

האמת היא שבמשך זמן רב בילדות ובבגרות הרגשתי חריגה. חריגה, כי התפללתי ולא הרגשתי שמישהו שומע ומקשיב. הרגשתי שאני מדברת לקירות. אמרו לי שזה לא טוב, ושאני צריכה "לעבוד על עצמי" (מה שעכשיו אני מפרשת כ"לשטוף לעצמך את המוח ולהתעלם מהתחושות והאינסטינקטים הטבעיים") כדי שארגיש שהוא שם.
ניסיתי.
לא הצלחתי.
פעם אחת התפללתי מכל הלב. כשהבנתי שאימא שלי הולכת. שאני מאבדת אותה. ביקשתי שהתקופה הזאת תיגמר כבר, וביקשתי לשמוע אותה שוב ולדבר איתה עוד, ביקשתי שהיא תזכה להכיר את הנכדה שלה, וביקשתי שתחלים ותוכל לבצע את התוכניות הרבות שהיו לה לחיים בריאים ומאושרים – סוף כל סוף הבנות שלה בגרו, והיא יכולה לבצע את התוכניות שלה עבור עצמה.
כמה ימים אחר כך היא נפטרה.
הרגשתי נטושה והיה לי צורך בבורא עולם יותר מתמיד. באלוהים, באבא שבשמיים, כל הרומנטיקה המתוקה הזאת.
כבר חודשים שאני מחפשת אותך ולא מוצאת. אפילו במילות התורה שככל שאני קוראת בה יותר נראית לי יותר אנושית ופחות אלוהית.
מה זה אמור להביע? "הנה כל הסיבות להאמין שאני לא קיים, עכשיו תאמינו בי!"? זו בדיחה?
תן לי סיבה להאמין בך, אני מתחננת! יש לי את האוצרות הקטנים האלה שמשום מה אמורים להוות הוכחה למציאותך (לא יודעת למה, כל מי שמדבר איתי על זה מרגיש צורך להצביע עליהם) אבל… לאתאיסטים יש ילדים. לאנשים שמתבררים כפדופילים יש ילדים. למה זה אמור להוכיח לי משהו?

עכשיו אני כבר לא יודעת אם אני רוצה למצוא אותך. אני מרגישה כאילו אם אני אחזור להאמין אני אשקר לעצמי. אני עוד לא לגמרי הבנתי בעצמי אם אני מאמינה בך או לא.

פשוט… אני צריכה שתגיע אליי. בדרך לא מזיקה, כמו שהגעת אל אימא שלי, אל חברה שטרחה לשתף אותי בכך, כמו שאתה נמצא עם אחותי…

פשוט…

מדכא.

עזרה? בבקשה?

"אהובי, עשיתי המון היום ונשארה לי עוד הרבה עבודה. אני אשמח אם תשטוף את הכלים הערב."
"אהא."
"זה מאוד חשוב לי. מאוד מאוד. מאוד מאוד מאוד!"
"את רוצה להדגיש את זה עוד?"
"כן! הכי חשוב! אין חשוב יותר משטיפת הכלים הערב!"
~שנינו צוחקים~

אבל, כמובן, בסוף אני שטפתי אותם. עכשיו שסיימתי לעשות את העבודה של בן זוגי בנוסף על שלי – לילה טוב, עולם.
אז מה אם כבר שלוש לפנות בוקר…

זה נגמר כל כך מהר…

רגע אחד היא הייתה ישנה, רגועה. ברגע הבא היא לא כאן. אפילו לא היה זמן לקרוא לי. לא הייתי שם איתה.
אם לא הייתה לי התינוקת, הייתי נשארת שם ימים שלמים.
לעזאזל המציאות הזאת. גם בלוויה התינוקת גרמה שקראו לי לעזוב את הקבר לפני שהייתי מוכנה. "היא רעבה" אמרו לי. הבטיחו לי שרק אניק ואוכל לחזור לקבר. יצאתי מבית הקברות, לקחתי אותה אליי, וניסיתי להניק.
היא לא ינקה. היא נרדמה.
איך כעסתי… "אמרתי לכם שהיא לא רעבה!"
כולם החליטו לעזוב, ולא יכולתי להישאר לבד בבית הקברות. בעיקר לא בכזו שעה מאוחרת. אבל זה אחרי הלוויה.

כשהגענו לבית הקברות, הרכב של החברה קדישא, עם הגופה בתוכו, היה שם. קראו לי להתקרב לשאר המשפחה הקרובה, לקרוע קריעה ולברך "דיין האמת". ראיתי את הגופה עטופה, ומצאתי את עצמי מתחמקת, מתרחקת. חיפשו אותי, כי הבת הבכורה אמורה לקרוע ולברך ראשונה, ומצאו אותי רחוק מכולם…
קירבו אותי לשם. לא יכולתי להסתכל על גוש הבד שאמור להיות אימא שלי. כשהייתי אמורה לברך, התחלתי לבכות. בקול, כמו שאני לא זוכרת שבכיתי בחיי. בת דודתי חיבקה אותי, ומצאתי את עצמי קוראת לאימא. עד עכשיו אני עוד בוכה ושואלת אותה איפה היא. בסופו של דבר, אחרי כולם, הצלחתי לברך.
ואז נכנסנו לרכבים. ככה זה היום: במקום ללכת אחרי הארון, נוסעים אחרי הרכב של החברה קדישא. מצאתי את עצמי מצונפת במושב, מנסה לעכל שזהו, אין חיבוק של אימא, אין חיוך של אימא, אין קול של אימא. גם כשקברו אותה בכיתי נורא. בקושי היו רגעים שבהם הצלחתי לא לבכות, והיה קשה אפילו להחניק ולבכות בשקט.

לכל המנחמים: זה לא באמת עוזר כשאתם אומרים "היא חיה בתוכך". זה לא באמת עוזר כשאני אומרת שלא אראה את החיוך שלה יותר, ואומרים לי "אבל את תשחזרי אותו". וזה מכעיס כשאומרים לי שיהיה בסדר. כשאני אומרת שלא אוכל לשאול אותה ולהתייעץ איתה, ואומרים לי "את תדעי מה היא הייתה אומרת" (שקר וכזב). כשאני אומרץ "אני לא אשמע את הקול שלה יותר" ואומרים לי "יש לך סרטונים שלה!" (באמת? זה… מה? תחליף הולם לדעתכם?). או "היא במקום טוב יותר" (ומאוד מאוד מאוד רחוק…).
ניסו לכפות עליי אופטימיות כשאני ידעתי שהיא עוזבת אותי. עכשיו אני יתומה מאם, והמנחמים למיניהם רואים לנכון להמשיך. אף פעם לא יהיה באמת "בסדר". תמיד היא תחסר, ותמיד, כשאהיה בצומת דרכים, בהתלבטות או בקושי, אזכור שאין לי אימא להתקשר אליה לעצה ולתמיכה. בכל יום הולדת, לא יהיה למי לחגוג, ובכל יום פטירה – אבוא "לבקר את אימא" ואמצא את עצמי מול מצבה מאבן – מזכרת הולמת מאישה חמה ואוהבת.
אז לא. זה לא בסדר, ולא יהיה.
זה רק ייעשה קל יותר.
הכאב ידעך לו.
לאט לאט.

עד אז… פשוט תנו לי לבכות.

אגב, זה כן עוזר שאתם איתי. ♥

Voix

פעם, כשהייתי קטנה, שמעתי אחת מקרובות המשפחה שלי קוראת לאימא שלה "אימא", ואת האם עונה בתגובה.
עלתה לי מחשבה מוזרה. חשבתי שלה אין קול של אימא. חשבתי על כמה הקול של אימא שלי הוא אידאלי, מחמם.
מיד אחר כך חשבתי שזה רק בגלל ההרגל שלי, המציאות שאני בתוכה. ידעתי שרק מבעד לעיניים (ולאוזניים) שלי, יש משהו מיוחד בקול של אימא שלי.

לאחרונה, כשאני באה, אני שומעת רק מילה או שתיים מגומגמות ממנה. אני כבר מתגעגעת לקול של אימא. אני מפחדת מהמחשבה שיום אחד גם את המילים הבודדות האלה לא אוכל לשמוע אם לא מסרטון.

אין כמו הקול של אימא שלי. כשהיא שרה לבן שלי שירי ילדים, או כשהיא מדברת איתי על דברים שגילתה. כשהיא מתלוננת על מקרה שהפריע לה, או כשהיא מדברת בחיבה על אנשים אהובים.
ובמיוחד כשהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי. את זה הייתי צריכה להקליט.

איך אני מרגישה בכלל?

מצד אחד, יש לי כאב ומועקה מאוד מוזרים שיושבים להם בחזה שלי.
מצד שני, הרגשה מוזרה של שלווה והקלה.
כולם לחצו עליי להראות אך ורק אופטימיות. אז לא העזתי לשאול אותה אם היא חושבת שאני אצליח לחיות בכוחות עצמי, בלי העצות והתמיכה שלה. לא הייתה לגיטימציה לשאול שאלות של "מה אם…?" ועכשיו אני כבר לא יכולה גם אם ארצה, היא כאן אבל לא כאן…

אני בודדה.
אני רוצה חיבוק מאימא.
ואני רוצה לבכות על הכתף של אימא.
איך אפשר לחיות בלי המשענת הזאת מאחורי תמיד?
והאם כל המחשבות האלה הן לא נורא אנוכיות מצידי כשהיא הסובלת?

אני אוהבת אותך

אז צדקנו. זה הגיע לראש.
את יכולה להירגע, גיבורה. את יכולה להרפות. ובלי לדאוג לי, כי אני בסדר. אהיה בסדר.
את נלחמת כבר כל כך הרבה זמן. נדמה לי ששכחנו איך זה לחיות אחרת. אני תוהה אם את זוכרת מה ההרגשה כשעוברים יום שלם בלי כאב.
אני עוד מרשה לעצמי לחלום על חיים מאושרים עבורך. על הנישואים שרצית, הבילויים המשפחתיים שרצית. האושר שמגיע לך מחליף את מלחמת ההישרדות. אוי, החיוך היפה שלך… אפילו את טיפולי השיניים שרצית לעשות השלמת בחלום שלי. (:
אמשיך להתפלל לכל אלה. אבל לא תמיד תפילות מתקבלות, נכון?
מתחשק לי לחבק אותך ולהתחנן שלא תלכי, לזעוק שאני לא מוכנה לגעגועים שכאלה, אבל זה יהיה שקר.  ברור שאני חזקה מספיק. אני הבת שלך, אחרי הכול.
הסוף הטוב יהיה כשכבר לא תסבלי. כשלא יכאב. תיהני מהנכדים המקסימים שלך מבלי מסך של כאב מול עינייך, תלווי אותנו מרחוק ומקרוב.
אני אתגעגע לקול שלך. לעצות החכמות. לחיבוקים; כבר עכשיו נדמה שאף חיבוק לא מספק אותי כשהוא לא בא ממך. אבל לא אהיה לבד.
אני מבטיחה לנצל את כל הטוב שנתת לי.
אני אוהבת אותך.

רציתי שזה יהיה גם פה

אבל אין לי סיבה לנסח מחדש. זה טוב מספיק. אז העתק-הדבק מהשתפכות לחברה:

עד שהייתה לי הפוגה מהדיכאון, אימא אושפזה. היא במצב קשה. אחרי שיחת טלפון איתה ביום שישי, אני במצב גרוע מתמיד. והיום אחה"צ אני הולכת לראות אותה בבית החולים.

אחותי ודודה שלי מסכימות איתי שהיא נראית שהיא איבדה תקווה. דודה שלי אמרה שמה שנשאר זה פשוט להיות איתה.

אני מפחדת להתפרק מולה ושזה רק ייעשה יותר גרוע.

אני מפחדת להדאיג אותה. אני רוצה שהיא תהיה רגועה לגביי.

אני רוצה שלא יכאב לה יותר.

אני חולמת על החלמה ניסית. נפרדים מהסרטן לנצח, שלום ולא להתראות. אימא מתאוששת ומשתקמת מהטיפולים. את הנזק שהכימותרפיה גרמה למוח שלה כבר לא מרגישים. היא מוצאת בן זוג כמו שתמיד רצתה, מתחילה סוף סוף לחיות. לומדת לאהוב את עצמה כמו שמגיע לה ומאפשרת לעצמה לתת ולקבל אהבה. היא מקיימת את ההבטחה שלה ולוקחת את הילדים לערב פעם בחודש כדי לבלות איתם ואני מנצלת את הזמן לבלות עם בעלי. כשאני חוזרת, מיכאל ומעיין לא רוצים לעזוב, הם רוצים להישאר עם סבתא חיה שהם כל כך אוהבים.

לעזאזל, אני רוצה שהבן שלי יזכור אותה. אני רוצה שהבת שלי תכיר אותה. אני רוצה להזמין אותה לחגים ולהשוויץ לה שלמדתי לבשל כמעט כמוה ושגם אני אעשה לילדים שלי צרות כי הם לא יהנו מהאוכל במסעדות ("אימא שלי מכינה יותר טעים…") כמו שהיא עשתה לנו. אני רוצה להשוויץ לה בעיצובים ובתפירה שלי, לתת לה סיבות להיות גאה בי, כי מגיע לה. אני רוצה לנהל איתה דיונים פוליטיים ותאולוגיים כמו שאנחנו תמיד היינו נגררות אליהם.

הלוואי שאלוהים יגשים לי את החלום הזה. כרגע נראה שאין לו כוונה כזאת.

יש לך עוד כוח?

כמה שנים את כבר נלחמת, את יודעת? שלוש וחצי. היו מערכות בהן ניצחת, אבל לגבי המלחמה, הכול פתוח. או אולי לא…

את עייפה וחלשה.

כבר אין לך ימים שבהם את בסדר.

משככי כאבים לא מקלים עלייך יותר, גם לא הקנביס הרפואי ה"פלאי".

את מתנשמת מהכאבים.

מבולבלת ולא מצליחה להרכיב משפט שלם.

יש לך בעיות שמיעה – רגעים שבהם השמיעה פשוט מתבטלת, ובהם את חירשת.

טיפולים אחרי טיפולים בפגעו בך, אפילו במוח.

הלוואי שלא תדאגי לי. אני רק רוצה שלא תסבלי. אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה לראות אותך מחלימה ומתחתנת, מאפשרת לעצמך לקבל אהבה מבן זוג ומעצמך… אני רוצה לראות אותך לומדת להיות מאושרת כמו שמגיע לך, יוצאת ממוד ההישרדות ועוברת לאחד של חיים. ומצד שני אני תוהה כמה זמן אוכל ליהנות מהידיעה שאת בסביבה. כבר עכשיו אני לא מתקשרת אלייך כשאני צריכה עצה, כי אני לא רוצה להפריע וממילא קשה לך לחשוב. וגם כשאת יוזמת ושואלת מה שלומי, אם אני מספרת, פעם היית ממהרת לייעץ לי על בעיה, ועכשיו את רק שאלת חלושות "… ואת מסתדרת עם זה?"

אבל זה בסדר. את לא כאן כדי לתת לי טיפים ומתכונים. את אימא שלי, ואני אוהבת אותך בכל מקרה. אבל את נשמעת כל כך עייפה, שאני תוהה מה בהמשך. יש לי סיבה להיות אופטימית?

ואת? את עדיין אופטימית?…

שמישהו יגיד לי שאני טועה. בבקשה.

אני טיפוס אופטימי, אבל אין לי שליטה על תחושות הבטן שלי. כרגע כואב. לא פיזית.

.

.

.

.

.

אל תלכי. בבקשה אל תלכי.